תרבות היין הגיעה גם לשטחים- שורות אינסופיות של גפנים מציפות את אדמות האזור וגורמות לנו לשכוח לרגע את האסטרטגיה הברורה שבקיומן. אבל רק לרגע. הכל משתנה כשיורד החושך בסוף יום הצילום ואז נשמעות היריות. התחקיר המלא

כמו כל טרנד אחר, הגיעה באיחור של עשר שנים גם תרבות היין אל השטחים. יש פה חובבנים שמנסים להכין יין במחסן ולצידם יקבים בינוניים שמוכרים בכל שנה עשרות אלפי בקבוקים.

מאחורי שורות הגפנים יש אסטרטגיה ברורה
כולם נשענים על אותו הבסיס, חקלאות הכרמים שהתפתחה כאן כשלוחה של מפעל ההתנחלות. כרמים במקום קראוונים. זה אולי מצטלם כמו טוסקנה זה אולי טעים כמו בנאפה וואלי, אבל אי אפשר לטעות בכך שכאן מאחורי השורות האינסופיות של גפנים יש אסטרטגיה ברורה. הן פה כדי לתפוס מקום, לכבוש את הקרקע. במקרים מסוימים מי שנוטע כאן כרם מתחייב לעקור אותו, ביום שבו תופשר הקרקע לבניה.
הודענו מראש שבאנו לדבר פוליטיקה. למארחים שלנו – ארבעה בעלי יקבים מהסביבה לא הייתה בעיה. בניגוד לתעשיות אחרות שמנסות להסוות את העובדה שמושבן בשטחים הייננים לא ניסו להסתיר. להיפך, הם הראשונים לדעת שכשמדובר ביין המרכיב הכי חשוב הוא בית הגידול של הענב. יין מוכרים תמיד בעזרת סיפור והם מאמינים שאם ידעו לספר את הסיפור נכון, יוכלו למכור את היין שלהם אפילו לאלה שמחרימים בד"כ תוצרת מהשטחים.

קפיצה לבריכה באמצע היום
אחד מהייננים שפגשנו הוא יורם כהן, הבעלים של יקב תניא בעפרה. כהן הוא עוף מוזר שעוסק גם בצילום ובכתיבה, ספר הביכורים שלו "בערב הלכתי למאיה" יצא עכשיו לאור והוא משקף היטב את דמותו הססגונית הכי רחוק ממה שהתרגלתם לחשוב על מתנחל. הבית שלו עם בריכת השחייה שעל קצה הטרסה סיפק לנו סצינה בלתי נשכחת. זה קרה כשבאמצע יום בציר חם קפץ לשחות.
אחרי שמתפכחים מתמונת "טוסקנה זה כאן" שמצטלמת כאן מכל גבעה, נקודות אסטרטגיות, ובעיקר מספקת תמונה פסטורלית "טוסקנה זה כאן" ניסו לשכנע אותנו ולרגע אחד כבר התחלנו להאמין, ואז הכל השתנה, זה קרה כשירד החושך – כשכבר חשבנו שיום הצילום הסתיים. בדיוק אז ירו המחבלים בעמק שילה, ובציר הלילה התנהל לאורן של פצצות התאורה שהאירו את המרדף.